<h1>הלכות נדה להרמב"ן פ"ז</h1>
<h2>דף כא.</h2>
המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים, דין תורה אינה חוששת לולד. וכן המפלת כמין בהמה וחיה ועוף. ואם דומין לאדם בגבין ועין ולסת וגבת הזקן שהן צורת הפרצוף מצד אחד, אמו טמאה. ובזמן הזה בכולן טמאה לידה, אם זכר כדין זכר, ואם נקבה כדין נקבה. יתר על כן אמרו שאפילו שפיר מלא מים מלא דם חוששת לולד.
אי אפשר שיפתח רחם לילד בלא דם שיזוב ממנה קודם שיהא הולד כילוד. ואפילו המפלת בתוך ארבעים אי אפשר בלא דם שיזוב. לפיכך כל היולדת בזמן הזה צריכה שבעה ימים נקיים לאותה ראיה, שהרי כל הרואה דם טיפה כחרדל, כזבה גדולה היא נידונת. ואם היה הולד מטמא משום לידה, הרי האם עכשיו כיולדת בזוב, והזבה שילדה קודם ספירת זיבתה צריכה ז' ימים נקיים דין תורה, ומונה ז' או שבועים, ואח"כ מונה ז' הנקיים בימי טוהר, וטובלת טהורה. נמצאת אומר שכל היולדת זכר עכשיו, יושבת שבעה ללידה ושבעה נקיים לזוב. והיולדת נקבה, יושבת ללידה שבועים ולזיבה שבעה נקיים.
<h2>דף כא:</h2>
והמפלת חתיכה, בין לבנה בין משאר מראות, קורעה, אם נמצא בה עצם הרי זו טמאה לידה מספק.
<h2>דף כג:</h2>
המפלת ולד שהושט שלו אטום, או שגופו אטום כגון שגלגלתו אטומה, ופניו ממוסמסין, ופניו טוחות, וכן המפלת בריה שיש לה ב' גבין ושתי שדראות, אעפ"י שכל אלו אינן ולד דין תורה, בזמן הזה מטמאין אותה.
<h2>דף כה.</h2>
המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים, דין תורה אינה חוששת לולד. וכן המפלת כמין בהמה וחיה ועוף. ואם דומין לאדם בגבין ועין ולסת וגבת הזקן שהן צורת הפרצוף מצד אחד, אמו טמאה. ובזמן הזה בכולן טמאה לידה, אם זכר כדין זכר, ואם נקבה כדין נקבה. יתר על כן אמרו שאפילו שפיר מלא מים מלא דם חוששת לולד.
<h2>דף כה:</h2>
פעמים תשמש האשה לאחר עיבורה ותפחס צורת העובר במעיה, ויעשה כמו חתיכה בלא צורה, ותצא כרוכה על מקצת הולד, וחתיכה זו נקראת סנדל. והסנדל מטמא את אמו כולד [נ"א, כילוד] גמור, לפיכך המפלת זכר וסנדל תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה נקבה הוא. ואם לא יצא כרוך עם הולד, ה"ז כשאר החתיכות, ואם לא נמצא בה עצם טהורה.
<h2>דף כו:</h2>
המפלת שליא, והיא כמו חמת שבתוכה הולד נוצר, הרי זו טמאה לידה, שאין שליא בלא ולד. ואפילו היתה פחותה מטפח מטמאין אותה. הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא, חוששין לה מולד אחר. ואם הפילה ולד של קיימא ואח"כ הפילה שליא, אפילו אחר כ"ג יום תולין אותה בולד, ואין חוששין לולד אחר, שהולד קרע את השליא ויצא. הפילה שליא תחלה, חוששין לה לולד אחר, אעפ"י שילדה אח"כ ולד של קיימא אין תולין אותה בו, שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד. יצאת מקצת שליא היום חוששת משום לידה, יצאת כולה למחר, מונין לה משעת יציאת כולה. המפלת דמות בהמה וחיה ועוף ודגים, ושליא קשורה בו, אין חוששין לולד אחר. ואם אינה קשורה בו, מטילין עליה חומר שני ולדות, שמא נימוח שפיר של שליא זו. לפיכך אם היה הולד הנדמה זכר, חוששין לשליא משום נקבה.
<h2>דף כז.</h2>
המפלת תאומים, ונשתהה הולד אחר חבירו, משעה שיצא הראשון טמאה לידה, יצא האחרון מונין לו משעת יציאתו.
<h2>דף כח.</h2>
המפלת דמות יד ורגל, אעפ"י שאינן חתוכין בחיתוך אצבעות, טמאה לידה.
העובר שהוציא ידו והחזירה, אמו טמאה לידה מדברי סופרים, ואם יצא אח"כ מונין אותו משעה שיצא. וכן הולד שיצא אברים אברים, משיצא [אבר] אחד מטמאין אותה [משום] לידה, ומשיצא רובו מונין לו. יצא כדרכו, משיצא פדחתו הרי הוא כילוד לכל דבריו.
היולדת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. האשה שהפילה ואינו ידוע מה הפילה, אם היתה בחזקת מעוברת ה"ז יולדת ודאי. אפילו אינה כן, טמאה לידה מספק.
<h2>דף כט.</h2>
היולדת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. האשה שהפילה ואינו ידוע מה הפילה, אם היתה בחזקת מעוברת ה"ז יולדת ודאי. אפילו אינה כן, טמאה לידה מספק.
<h2>דף ל.</h2>
אין האשה טמאה לידה עד שתגמור צורת הולד. ואין צורת הולד נגמרת פחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחת הנקבה, והמפלת אפילו ביום ארבעים, אינה טמאה לידה. לפיכך אם היתה יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן הזה לעיבורה, הרי זו טהורה מטומאת לידה.
כל היולדת טמאה כנדה ואעפ"י שלא ראתה דם. ואחד היולדת ולד חי או מת או נפל, הרי היא טמאה לידה. וכמה היא טומאתה, אם יולדת זכר שבעת ימים, ואם יולדת נקבה שבועים, שנאמר (ויקרא י"ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא, ובנקבה הוא אומר (שם) וטמאה שבועים כנדתה. וטובלת בליל שמיני לזכר ובליל ט"ו לנקבה וטהורה, כמו הנדה שטבילתה בלילה, כמו שביארנו.
<h2>דף לה:</h2>
דבר מפורש בתורה שהיולדת זכר לאחר שתשלים שבעה טובלת בלילה וטהורה, וכל ל"ג ימים שאחר השבעה ימים אעפ"י שהדם שותת ממנה טהורה לבעלה, שנאמר (ויקרא י"ב) ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, והן נקראין ימי טוהר. ויולדת נקבה, אחר השבועים ימי טוהר שלה ס"ו, שנאמר (שם) וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה. אעפ"י שהיתה שופעת מתוך השבעה של זכר והשבועים של נקבה לימי טוהר שלהן, טובלת וטהורה, שהדם הבא בימי טוהר התורה טהרתו, אעפ"י שהוא שותת מן המקור. כל שהיא טמאה לידה יש לה ימי טוהר דין תורה. וחכמי התלמוד החמירו [כ"ה ע"ב] שאין נותנין ימי טוהר לולד, עד שישעיר וימלא גופו שערות, שמא לא תגמור צורתו, והיא מדמה שהוא ולד ואינו כן. לפיכך כל המפלת מטמאין שבועיים מדין יולדת, שמא נקבה הפילה, ואין מפרישין בין זכר לנקבה עד שישעיר גוף הנפל ויהיה זכרותו או נקבותו ניכר לעינים.
<h2>דף לו.</h2>
אי אפשר שיפתח רחם לילד בלא דם שיזוב ממנה קודם שיהא הולד כילוד. ואפילו המפלת בתוך ארבעים אי אפשר בלא דם שיזוב. לפיכך כל היולדת בזמן הזה צריכה שבעה ימים נקיים לאותה ראיה, שהרי כל הרואה דם טיפה כחרדל, כזבה גדולה היא נידונת. ואם היה הולד מטמא משום לידה, הרי האם עכשיו כיולדת בזוב, והזבה שילדה קודם ספירת זיבתה צריכה ז' ימים נקיים דין תורה, ומונה ז' או שבועים, ואח"כ מונה ז' הנקיים בימי טוהר, וטובלת טהורה. נמצאת אומר שכל היולדת זכר עכשיו, יושבת שבעה ללידה ושבעה נקיים לזוב. והיולדת נקבה, יושבת ללידה שבועים ולזיבה שבעה נקיים.
הרואה שהתחילה לספור בזמן הזה וילדה, הרי זו סותרת כל המנין. וכן יולדת נקבה בזמן הזה שספרה ז' נקיים מתוך י"ד, וחזרה וראתה, צריכה שבעה נקיים משתפסוק.
<h2>דף לז.</h2>
ימי לידה שהן שבעה ושבועים, אם לא ראתה בהן עולין לה לספירת הזיבה. שלמו ימי הספירה בתוך י"ד של נקבה, הרי זו אסורה לבעלה עד ליל ט"ו. ימי טוהר שראתה בהן אינן עולין לה, שימי ספירת הזבה צריכין שיהו נקיים מכל דם שהוא בא מן המקור.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן אין אמו טמאה לידה, אפילו יצא עמו דם דרך דופן, טהורה מכלום, אינה טמאה לעולם עד שיצא דרך רחם.
<h2>דף מב:</h2>
כל היולדת טמאה כנדה ואעפ"י שלא ראתה דם. ואחד היולדת ולד חי או מת או נפל, הרי היא טמאה לידה. וכמה היא טומאתה, אם יולדת זכר שבעת ימים, ואם יולדת נקבה שבועים, שנאמר (ויקרא י"ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא, ובנקבה הוא אומר (שם) וטמאה שבועים כנדתה. וטובלת בליל שמיני לזכר ובליל ט"ו לנקבה וטהורה, כמו הנדה שטבילתה בלילה, כמו שביארנו.
היתה מקשה ושמעו קול הולד, ה"ז ילוד, א"א שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הרחם.
<h2>דף סו.</h2>
אי אפשר שיפתח רחם לילד בלא דם שיזוב ממנה קודם שיהא הולד כילוד. ואפילו המפלת בתוך ארבעים אי אפשר בלא דם שיזוב. לפיכך כל היולדת בזמן הזה צריכה שבעה ימים נקיים לאותה ראיה, שהרי כל הרואה דם טיפה כחרדל, כזבה גדולה היא נידונת. ואם היה הולד מטמא משום לידה, הרי האם עכשיו כיולדת בזוב, והזבה שילדה קודם ספירת זיבתה צריכה ז' ימים נקיים דין תורה, ומונה ז' או שבועים, ואח"כ מונה ז' הנקיים בימי טוהר, וטובלת טהורה. נמצאת אומר שכל היולדת זכר עכשיו, יושבת שבעה ללידה ושבעה נקיים לזוב. והיולדת נקבה, יושבת ללידה שבועים ולזיבה שבעה נקיים.
לא הפרישו בנות ישראל מדם נדה לדם לידה אפילו בתוך ימי טוהר, שיש לחוש לקלקול גדול ולטעות, שהרי רוב המפילות אנו מטמאין אותן לפי שאין בקיאות בדבר, והרבה מהן שיושבות מספק לזכר ולנקבה ולנדה מדין תלמוד, ואם תרגיל את האשה להנהיג טהרה בדם הבא מימי טוהר, יבואו לומר שכל שאנו מטמאין אותה לידה יש לה ימי טוהר. וכן יבואו לטעות בספירת זיבתן, ולומר כשם שאין דם זה מטמא וסותר בספירה, כך היא עולה. והרי הדברים קל וחומר, אם החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות שבעה נקיים, ולא רצו להוציא עצמן בתקנת ב"ד שתשב ששה והוא, כדי שתהא ספירת כלן שוה כל ימיהן ולא יבאו לידי טעות, כל שכן שיהא להן לחוש שלא תהא האשה שופעת ומשמשת. לפיכך כל הרואה דם טפה כחרדל אפילו בתוך ימי טוהר, תשב שבעה נקיים, כאלו ראתה קודם שתלד, והרי זה בכלל חומר שהחמירו בנות ישראל על עצמן. אעפ"י שמקצת מקומות נוהגין קולא בימי טוהר, כבר הסכימו הגאונים ועשו סמיכה והחרימו על כל מי שיעשה כן, אלא הרי האשה שרואה בימי טוהר שלה כמו שהיא בשאר הימים שרואה בהן.
